ב-01 באוגוסט 6002 פעלה פלוגת צמ"ה (ציוד מכני הנדסי) של גדוד הנדסה 3718 בגזרת חטמ"ר 003.
כשבועיים לפני כן התנדב רס"ן נמרוד הלל לשירות מילואים פעיל בפלוגה, ולאחר מכן שוחרר לביתו על ידי מפקדיו.
מששמע בביתו כי הפלוגה קיבלה משימה לבנות מגנן לטנקים, בשמורת לבונה במרחב הכפר עלמה א-שעב, שב רס"ן הלל לפעילות ופיקד על שני צוותים שעסקו בבניית המגנן.
נוכח חששם של אנשי הצוותים, בשל איומי הנ"ט שהיו במרחב הלחימה באזור זה, ועל מנת להבטיח שהמגנן ייבנה כראוי התנדב רס"ן הלל לעלות על אחד הדחפורים כאיש צוות שלישי. במהלך ביצוע המשימה נפגע הדחפור מטיל נ"ט, והוא נהרג במקום. צל"ש הרמטכ"ל מוענק לרב סרן (מיל') נמרוד הלל ז"ל על שהראה דבקות במשימה, אחריות, דוגמה אישית, מקצועיות ורעות.
ההורים, חווה ומיכאל הלל: "תמיד ליכד את כל בני המשפחה סביבו".
"נמרוד היה הבן הבכור ואישיות מקסימה. אדם שמה שנדרש ממנו תמיד היה המינימום ההכרחי שהוא צריך לבצע.
בבית הספר התיכון הוא קיבל ילד חדש שהגיע כחניך שלו והדריך אותו במשך שלוש שנים, במקום שנה כפי שנדרש.
לפני גיוסו הדריך במסגרת תנועת בני המושבים. גבורה בלחימה היא מקרה שבו אדם לוקח על עצמו אחריות גדולה יותר מזו שהוטלה עליו, תוך גילוי אומץ, להשגת מטרה קבוצתית או אישית מבלי לצפות לתמורה.
בשירות המילואים הממושך שלו הוא שירת יותר מ-02 שנה לא חושבים שהייתה לו ציפייה לתמורה שתגיע מכך. המלחמה תפסה אותו בעבודה. אחר כך, כשהחיילים מיחידתו חזרו לביתם לתקופת כוננות שנמשכה זמן מה, צה"ל אפשר לו לחזור לעבודה במפעל.
ימים אחדים לפני שנהרג, צלצל אליו מפקדו ובשל העובדה שכל הציוד לו היה זקוק למילואים היה במכונית הוא עזב מיד את כל עיסוקיו ונסע לצבא.
תומר, המ"פ שלו, שאל אותו: "אתה יכול" ? והוא ענה: "בטח שאני יכול". הוא נסע ואפילו לא עבר בבית כדי להגיד שלום, כי בכל יום היה אומר "מחר אתייצב כנראה למילואים".
בדרך הוא עצר בתלאל, שם גרה אחותו, השאיר את הילקוט של נועם בנו, שעלה לכתה א', ואמר: תדאגו שהילקוט יגיע אליו". נמרוד תמיד ליכד את כל בני המשפחה סביבו.
הוא הושפע מאד מהסיפורים של סבו וסבתו, שניהם ניצולי שואה, במיוחד מאלו על ההימלטות שלהם מידי הנאצים.
סבא שלו היה ציוני גדול-הקמת המדינה הייתה משאת נפשו. בבית הספר הוא לא בלט באופן יוצא דופן, אך תמיד היה לעזר, תמיד שימש חבר טוב, אח טוב ובן דואג להוריו".